זו הייתה הפעם הראשונה עד לאותו הרגע בימי חיי שסיפרתי את הסיפור במלואו לעצמי ולמישהו זולתי. זה לא היה פשוט כלל אבל זה יצא ממני ללא בקרה, מחשבה או עצירה.

​

כשיצאתי מהריאיון הייתי מעורערת, כל גופי רעד ועיניי דמעו באין מפריע. את הדרך הביתה עשיתי בהפסקות, כי הרגל רעדה לי על דוושת הדלק ומסך הדמעות שיבש את ראייתי. לאחר יומיים של רעד ובכי בלתי נשלט הבנתי שהגיע הזמן לפתוח את הפצע הזה ולהתבונן בו. אני חייבת זאת לילדה שהשארתי מאחור.

​

ריאיון זה שינה את חיי מקצה אל קצה. בעקבותיו התחלתי טיפול פסיכולוגי, כתבתי את עצמי לדעת ויצרתי המון. הדרך לא הייתה קלה אך הייתה מלאת תובנות, פגשתי מורות רבות בדרך לחיוב ולשלילה. לעיתים דרכתי במקום ולעיתים עשיתי קפיצות גדולות.

​

במהלך הדרך של ימי חיי השניים הבנתי שלדבר את הטראומה, לכתוב אותה, ליצור דרכה בכל כלי יצירתי העומד לרשותי מרפא את הפצע, מקרב אותי לילדה שזנחתי ובעצם מקרב אותי לעצמי.