מרימה את ראשי ומתבוננת בהשתקפות שבמראה ונרתעת אחורנית. שלומי שואל: "מה קרה? לא מוצא חן בעינייך?" ואני מגמגמת, לא... כן... זה רק שהדמות הזו במראה היא אחותי! שלומי מחייך עם סימן שאלה בעיניו. ושוב אני מגמגמת, לא מצליחה לפקס את מחשבותיי. בעצם, אין בזה חדש, אני יודעת שאני דומה לה. אבל, כששערי היה ארוך הדמיון לא היה בולט אך, משהורדתי את הרעמה וקיצצתי את מחלפותיי, הדמיון בולט ולרגע אף אני התבלבלתי ושאלתי "מה את עושה כאן?" ההפתעה הייתה גדולה משום שהיא נמצאת כבר 11 שנים בעולם שכולו טוב.
כאשר אני נכנסת הביתה בעלי אומר: "נעשית צעירה ב-10 שנים ואת דומה לאחותך". אני מבינה, שזה לא רק הדמיון המופרע שלי מספר לי על הדמיון ביני לבין אחותי. ופתאום חלפה מחשבה במוחי שמחר אני נוסעת לבקר את אמי, אולי הדמיון הברור כל כך לעין ישיב אותה ממחוזות השכחה, ולו רק לרגע.
בתחילת עידן השכחה של אמא, היא הייתה מזהה אותי כ-דבורל'ה ואני בכלל אורית'ל -כך אמא הייתה קוראת לי-. ואני התעצבנתי וכעסתי, איך היא אמא שלי שוכחת שיש לה עוד ילדה. את כולם היא זוכרת את אחי החיים, ואותי היא מזהה כאחותי המתה. הפעם, חשבתי לי, שאקבל בשמחה זיהוי שכזה רק שתזהה אותי כשייכת לה. ואוו איזו דרך עברתי. זה ממש לא מובן מאליו.
הנסיעה לגיל-עד עברה בהתרוממות רוח ובתקווה גדולה. אני נכנסת למחלקה בגילה, דיצה ובמצב רוח טוב, כי שכנעתי את עצמי, שאמא תזהה אותי כ-דבורל'ה. מוציאים לי אותה מהמעגל, והיא עם ראש שמוט ועיניים עצומות. אני עדיין עם תקווה בלב נוגעת באמא ואומרת: "אמא בוקר טוב!" אין תגובה אז אני שואלת: "אמא מה שלומך?" אמא פוקחת את עיניה, אך אינה מביטה בי כלל ואומרת "בסדר", ועוצמת מחדש את עיניה.
מצב רוחי נחת נחיתת אונס, הגיע לקרשים. עם דמעות בעיניים ואכזבה עמוקה אני מתיישבת ליד אמא. מנסה לדובב אותה, להעירה, שתסתכל עלי אבל כלום לא קורה. אמא ממשיכה לשבת עם עיניים עצומות ולא מגיבה כלל.... אני מרגישה את כובדו של הלב, את המועקה סביבו ואני מבינה שהתקווה הזו שאמא תזהה היא זו שהפיחה בי חיים. בעודי יושבת ומתבוננת בה הבנתי, שעלי לקבל את המציאות, אמא נעלמה לה אי שם במחוזות השכחה והיא לא תשוב להיות אמא כשהייתה, גם כשהרצון שלי כל כך חזק, או שנפשי מתחננת. ייתכן שיהיו הפתעות אך בזמנה של אמא ולא לפי רצוני.
